האמת שלא קרה משהו דרמטי. לא היה ריב, אין משבר. היא בסך הכול גדלה. ואני מתרגלת לזה שהיא לא צריכה אותי כמו פעם. לפחות ככה חשבתי.
אבל פתאום שמתי לב לדברים קטנים: היא כבר לא משתפת אותי בהתלהבות כמו פעם. כבר לא מספרת לי מה קרה לה בבית הספר או מה עובר עליה באמת. והחיבוק בלילה? לפעמים אני זו שצריכה לבקש אותו.
לא הבנתי אם זה אני, אם זו היא, או שפשוט הזמן עושה את שלו.
לא חיפשתי תשובה. רק רציתי רגע קטן של קרבה, בלי מילים. בלי דרמות. בלי לדבר על זה בכלל.
רק משהו קטן, שיזכיר לה – שאני תמיד איתה.
